המחאה שנולדה בקיץ האחרון העלתה את סוגיית החינוך בגיל הרך לסדר היום הציבורי.
בישראל נולדים בכל שנה כ-150 אלף ילדים, שהם למעשה הקבוצה האזרחית הגדולה ביותר שזכויותיה הבסיסיות מופרות מדי יום ביומו. בזמן שאמהותיהם יוצאות לעבודה, מופקדים הילדים בידי נשים חסרות הכשרה או השכלה מתאימות. מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם הגישה המקובלת כיום, שלפיה הגיל הרך הוא גיל קריטי בהתפתחות האדם, הבסיס להתפתחות השפה, החשיבה, הכישורים החברתיים-רגשיים, המוטוריים והקוגניטיביים.
הסביבה שבה שוהים הילדים, הגירויים שאליהם הם נחשפים וההון התרבותי העוטף אותם קובעים בין השאר את הביטחון העצמי שלהם, את אמונם בסביבה ואת מושגי היסוד שלהם. זהו הגיל שבו הילדים פגיעים במיוחד, בגלל תלותם המוחלטת בסביבתם, ולכן הוא דורש את אנשי המקצוע הטובים ביותר במובן החינוכי והטיפולי כאחד.
היום, המצב הוא אחרת, במעון שוהים 19 תינוקות עם מטפלת ומי היה מוכן לשבת שמונה שעות עם כל כך הרבה תינוקות ולקבל שכר מינימום?
כשיצאו האימהות לצעדת העגלות, והצביעו על חשיבות נושא זה, הם הציעו שינוי מהותי לגמרי, שינוי שיבטיח חינוך באיכות טובה לכל הילדים הרכים.
שינוי זה יכול לעבוד רק בכמה תנאים, קודם כל, שגודל כל קבוצה לכל מטפלת לא יעלה על ה- 8 תינוקות בלבד, כך שהמטפלת תוכל לשים לב באותו זמן לכולם ולא לזלזל בתינוקות אלו. דבר שני שצריך לשנות, זה שהטיפול יהיה תחת אחריות משרד החינוך והתרבות.
השקעה זו בגיל הרך תשתלם בעתיד מבחינה כלכלית. ומחויבות מצד המדינה לחינוך איכותי חינם לכל הילדים מגיל לידה עד גיל שש באמצעות חקיקה תצמצם את אי השוויון ותאפשר נקודת פתיחה טובה לכל הילדים במדינת ישראל.
אני זוכרת כשהייתי קטן, תמיד היו מדלקמים במוחנו את החוק הזה, "חוק חינוך חינם". רק כשגדלתי באמת הבנתי עד כמה החוק הזה בעייתי ועל הפרצות שיש בו.
השבמחק