מאמר זה מתאר את המתח בין הכוחות הצנטריפטליים שרוצה לשמור על מעמד הריכוז, לבין הכוחות הצנטריפוגליים – בתי הספר המבקשים להתנער מאחיזתם הרב סמכותית של משרד החינוך ורוצים ביזור. של סמכויות אלו. מתח זה התחיל משנות ה- 90 ועדיין לא נגמר בין מרכוז לביזור.
השלטון במערכת החינוך חתר וחיזק את האתגר להקמת סמכות מרכזית ההולכת ןגוברת עם הזמן כמו "חוק חינוך חובה", שוויון בין בתי הספר, העלאת שיעורי למידה בכל שלבי החינוך וקיומה של תוכנית לימודים לאומית.בנוסף, למורים מעמד בחינוך כמו של עובדי מדינה, חינוך ממלכתי בכל מוסד חינוכי רשמי, שכל עליות אלו הם חיזקו ונתנו את הכוח לשלטון המרכזי.
אם כל מה שיוחלט בבתי הספר זה לפי השלטון המרכזי , אז השאלה שנשאלת פה היא:מה המשמעות של מכל מוסדות החינוך? החוק של הרשויות המקומיות נתן לראשי העיר כוח להוביל את החינוך, אבל פה נשאלת עוד שאלה, שהאם באמת ראשי העיר יכולים לעשות שינוי בחינוך או להוביל אותו כפי הרצון שלהם! מאז משרד החינוך בוחן רפורמות היכולות להתאים לבתי הספר שבהן העבירו את הבית הספר לניהול עצמי, שבה מצופה מהמוסד שיגדיר את יעדיו הפדגוגיים, יקיים הערכה ומשוב על השגת היעדים.
עם כל זה, עדיין יש את המתח בין מרכוז לביזור, למרות כל הפתרונות שניסו למצוא ונתינת הכוח למוסדות החינוך. לכן כוח זה באמת הוא נמצא אך אין מי שיממש אותו כמו תוכנית התקשוב של ישראל לאחרונה שהמערכת החליטה ואיך תבוצע תוכנית זו עדיין לא מומשה וכל מה שמחליט בית הספר לעשות או להעריך היא לא באישורו אלא באישור המשרד, במילים אחרות השליטה מצוייה בידי משרד החינוך שכלל לא מוותר עליה
מקור המאמר: וולנסקי, ע' (1999): הדיאלקטיקה בין ביזור למרכוז. בתוך א' פלד (עורך), יובל למערכת החינוך (עמ' 283-299), ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט. (תדפיס)
