סוף הוא תמיד התחלה...

אנחנו עכשיו לקראת סוף הלימודים של תואר שני, ואם ניזכר בכך שלפני שנה וארבעה חודשים היינו רק בהתחלה והתחלנו עם הבלוג.

בהתחלה, כתיבת הבלוג בשבילי הייתה משימה קשה שאי אפשר לתאר, לא ידעתי מה לכתוב ועל איזה נושא, מה כן קשור ומה לא, האם זה יעניין את הקוראים או שזה סתם. כל הבלבול והלחץ הועבר דרך כתיבת הפוסט הראשון בבלוג שזה היה רק התחלה!

עכשיו אנחנו לקראת הסוף וזהו פוסט הסיום של התואר והבלוג בעצמו, שדרכו אני יכולה לספר לכן מה באמת עברתי בשנה וחצי הזו.

כשהתחלתי את הלימודים הייתי חסרת אונים במלוא המילה, לא הבנתי אם אני בתחום הנכון או שאני סתם נכנסתי לתקשוב למרות שכן ההתעניינות שלי להיות מורה הייתה ועדיין קיימת. אמרתי למה אני צריכה את זה ואת כל כאב הראש, כל זה נבע מאי התנסותי בנושא עצמו ועד כמה הוא משפיע על כל מערכת החינוך מהילד עד ההורה! אני בתפקידי עדיין לא מורה, לכן כל זה היה מוזר לי ולא ברור כל כך, אך עם כל התמיכה שהייתה בקבוצה המקסימה שלנו ותמיכת כל המרצים וספציפית דר' גילה שליוותה אותנו לכל הדרך, הצלחתי וכן אני עוברת והולכת לשלב הבא.

בתורי כסטודנטית עם תואר שני בתקשוב בחינוך, אני רוצה להוכיח את עצמי ולהיכנס למערכת החינוך כדי שנוכל להוביל לשינוי בחינוך שכבר החלו לעבוד עליו מזמן אך עדיין אינו מתממש בדיוק! ההתחלה תהיה לא דרך הילדים עצמם אלא דרך המורים הכן מעוניינים להוביל את החינוך ולעשות שינוי ענקי שייתן למערכת החינוך של ישראל לגדול ולפרוח עם התוצאות הטובות ביותר מבחינת הבניית הידע אצל כל תלמיד בנפרד. 

דרך הבלוג עצמו ידעתי איך להתבטא ותת לאחרים להבין את אמירותיי ובנוסף הרחבתי את הידע אצלי עם כל פוסט ופוסט בנפרד.

לכן פוסט מסכם זה לא אומר שזו הפעם האחרונה שבה אני אכתוב בבלוג, אך כשתהיה לי התנסות יותר בנושא ואשתלב במערכת החינוך, אני אספר על כל שלב ושלב בו אני נמצאת ועל כל כלי הנחשב ככלי מהותי לחינוך שבו אשתף את האחרים.

לסיום, כל סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר, שכאן אני אתחיל את הדרך החדשה שלי אחרי כל המידע שצברתי מלימודיי ואתחיל להתעסק במשהו שאני כן אוהבת ומוכנה לתת הכל בשביל לעשות כל שינוי!

מערכת החינוך בישראל

מאמרו של, פרופ' עמי וולנסקי

מדינת ישראל מורכבת מכמה וכמה גזעים, שהשונות ביניהם מובילה לפערים אדירים בתוך המדינה. מערכת החינוך בישראל מתמודדת עם פערים אלו, מבחינה כלכלית, שונות חברתית ועמידה בהישגים. וולנסקי מתייחס במאמר לבעיות החינוך כאתגרים להתמודדות, והציג חמישה אתגרים:

1-     היעדר ביקוש למקצוע ההוראה, הפגיעה במעמדו של המורה.

2-     בחירה ברורה של אסטרטגיה פדגוגית.

3-     תוכניות לימודים המאירות פנים בעיקר לחציון העליון של האוכלוסייה.

4-     תמיכה ועזרה לקבוצה החרדית בנוסף ללימודי חול והשתלבותם בשוק העבודה.

5-     בניית תקציב מיוחד בתחום החינוך שייתן מענה לאתגרים הניצבים בפני המערכת.

כל בעיות "אתגרים" אלו הן כן בעיות הפוגעות במערכת החינוך בישראל. זה מתחיל מהדבר הכי פשוט וממשיך הלאה: פגיעה במעמדו של המורה, הרי המורה הוא זה שיוביל לשינוי היחיד אם יעריכו אותו בבית ספר וייתנו לו את המעמד שמגיע לו ויהיה אמון בין הבית ספר עצמו, מנהל, מורים, ילדים והורים כל בעיות אלו יתחילו להיפתר. כמו שהוצג במאמר שעבר של ניהול עצמי לבתי הספר, זה שלב נוסף היכול לעזור למערכת החינוך לצמוח ולגדול, שכל בית ספר יידע את החולשות והחוזקות שיש בו וינהל אותו בעצמו ובמו ידיו ולא לתת לכוחות הצנטריפטליים לנהל אותו.

לסיכום, אם כל איש חינוך החושב שהוא כן יכול להוביל לשינוי ויעזור למערכת החינוך להיות מאחת מערכות החינוך הטובות בעולם, יתחיל להילחם כדי לשרוד במאבק זה כדי להמשיך בדרך שונה המצליחה ותהיה לנו סמל לצמיחה.

ביבליוגרפיה:  וולנסקי, ע' (2010). מערכת החינוך של ישראל מתוך פאוור ק. (עורך) אינציקלופדיה בין-לאומית לחינוך, אלסוייר, אוקספורד

בתי ספר בניהול עצמי

התייחסות למאמר של יין צ'אנג צ'נג, בתי ספר בניהול עצמי :גלובליזציה, לוקליזציה והתאמה אישית.

צ'אנג אומר במאמרו, שכדי להנהיג את בית הספר בניהול עצמי, צריך לשפר את התהליך הפנימי של בית הספר. הוא הציע פרדיגמה חדשה בחינוך, הצריכה להשתנות מפרדיגמה מסורתית לפרדיגמה משולשת חדשה. פרדיגמה זו תדגיש פיתוח אינטליגנציות מרובות תלויות הקשר אצל התלמידים (CMI) (ובהן אינטליגנציה טכנולוגית, כלכלית, חברתית, מדינית, תרבותית ולימודית) ואת התהליך המשולש : גלובליזציה, לוקליזציה והתאמה אישית בחינוך.

גלובליזציה,  הכוונה להעברה, סיגול ופיתוח של ערכים, ידע, טכנולוגיה ונורמות התנהגות בין מדינות וחבָרות ברחבי העולם. מכיוון שבעידן המודרני, התפקיד של הגלובליזציה הוא במיטבו, הן בפן החינוכי והלאה, הבית ספר צריך להכין את תלמידיו לעולם זה כדי שיוכלו לתקשר איתו ולא למצוא את עצמם מנותקים מהעולם.

לוקליזציה, הכוונה להעברה, סיגול, ופיתוח של ערכים, ידע, טכנולוגיה ונורמות התנהגות קשורות מההקשרים המקומיים ואליהם. משמעויות הלוקליזציה בחינוך הן לדאוג למרב הרלוונטיות המקומית, לתמיכת הקהילה וליזמה בחינוך, בהוראה ובלמידה. למשל: מעורבות הקהילה וההורים בחינוך בית הספר, שיתוף פעולה בין הבית לבית הספר וכו'. אך פה נוצרת הבעיה שהתקשורת בין הורים לבית ספר היא קצת לא ניתנת למימוש מכיוון שלא כולם יש להם את האופציה לתקשר בטכנולוגיה, אך ניתן לשנות את זה לאט לאט, שבית הספר יעשה ישיבות עם ההורים ולהדריך אותם והסביר על אתר הבית ספר ואיך להשתמש בו וכך ישתנה העולם לאט לאט.

התאמה אישית, הכוונה להעברה, סיגול ופיתוח של ערכים, ידע, טכנולוגיה ונורמות התנהגות חיצוניים כדי לענות על צרכיו של הפרט ותכונותיו. המשמעות פה היא שהתלמיד פה עומד במרכז , וצריך לענות על הצרכים האישיים המיוחדים שלו ולפתח אצלם אינטליגנציות מרובות תלויות הקשר.

לסיכום, בית ספר בניהול עצמי (SBM - School Based Management) הוא אחת המגמות הבין-לאומיות הבולטות לרפורמה בחינוך, הסמכות של המנהל תהיה ברמה חזקה יותר מאשר בית ספר שלא בניהול עצמי, כך שהוא יוכל לעודד ולהכניס את כל האמצעים הטכנולוגיים המסייעים ללמידה והיכולים להוביל את בית הספר כולו.

צ'נג, י' צ' (2003). 'חזון חדש של בתי ספר בניהול עצמי: גלובליזציה, לוקליזציה ואינדוידואליזציה.בתוך: ע' וולנסקי וי' פרידמן (עורכים), בתי ספר בניהול עצמי – מבט בין-לאומי (עמ' 29-55). ירושלים: משרד החינוך.

חוק חינוך חינם

 

המחאה שנולדה בקיץ האחרון העלתה את סוגיית החינוך בגיל הרך לסדר היום הציבורי.

בישראל נולדים בכל שנה כ-150 אלף ילדים, שהם למעשה הקבוצה האזרחית הגדולה ביותר שזכויותיה הבסיסיות מופרות מדי יום ביומו. בזמן שאמהותיהם יוצאות לעבודה, מופקדים הילדים בידי נשים חסרות הכשרה או השכלה מתאימות. מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם הגישה המקובלת כיום, שלפיה הגיל הרך הוא גיל קריטי בהתפתחות האדם, הבסיס להתפתחות השפה, החשיבה, הכישורים החברתיים-רגשיים, המוטוריים והקוגניטיביים.

הסביבה שבה שוהים הילדים, הגירויים שאליהם הם נחשפים וההון התרבותי העוטף אותם קובעים בין השאר את הביטחון העצמי שלהם, את אמונם בסביבה ואת מושגי היסוד שלהם. זהו הגיל שבו הילדים פגיעים במיוחד, בגלל תלותם המוחלטת בסביבתם, ולכן הוא דורש את אנשי המקצוע הטובים ביותר במובן החינוכי והטיפולי כאחד.

היום, המצב הוא אחרת, במעון שוהים 19 תינוקות עם מטפלת ומי היה מוכן לשבת שמונה שעות עם כל כך הרבה תינוקות ולקבל שכר מינימום?

כשיצאו האימהות לצעדת העגלות, והצביעו על חשיבות נושא זה, הם הציעו שינוי מהותי לגמרי, שינוי שיבטיח חינוך באיכות טובה לכל הילדים הרכים.

שינוי זה יכול לעבוד רק בכמה תנאים, קודם כל, שגודל כל קבוצה לכל מטפלת לא יעלה על ה- 8 תינוקות בלבד, כך שהמטפלת תוכל לשים לב באותו זמן לכולם ולא לזלזל בתינוקות אלו. דבר שני שצריך לשנות, זה שהטיפול יהיה תחת אחריות משרד החינוך והתרבות.

השקעה זו בגיל הרך תשתלם בעתיד מבחינה כלכלית. ומחויבות מצד המדינה לחינוך איכותי חינם לכל הילדים מגיל לידה עד גיל שש באמצעות חקיקה תצמצם את אי השוויון ותאפשר נקודת פתיחה טובה לכל הילדים במדינת ישראל.

הבעת דעה על המאמר :הדיאלקטיקה שבין ביזור למרכוז – פרופ' עמי וולנסקי

                                                                                           

מאמר זה מתאר את המתח בין הכוחות הצנטריפטליים  שרוצה לשמור על מעמד הריכוז, לבין הכוחות הצנטריפוגליים – בתי הספר המבקשים להתנער מאחיזתם הרב סמכותית של משרד החינוך ורוצים ביזור. של סמכויות אלו. מתח זה התחיל משנות ה- 90 ועדיין לא נגמר בין מרכוז לביזור.

השלטון במערכת החינוך חתר וחיזק את האתגר להקמת סמכות מרכזית ההולכת ןגוברת עם הזמן כמו "חוק חינוך חובה", שוויון בין בתי הספר, העלאת שיעורי למידה בכל שלבי החינוך וקיומה של תוכנית לימודים לאומית.בנוסף, למורים מעמד בחינוך כמו של  עובדי מדינה, חינוך ממלכתי בכל מוסד חינוכי רשמי, שכל עליות אלו הם חיזקו ונתנו את הכוח לשלטון המרכזי.

אם כל מה שיוחלט בבתי הספר זה לפי השלטון המרכזי , אז השאלה שנשאלת פה היא:מה המשמעות של מכל מוסדות החינוך? החוק של הרשויות המקומיות נתן לראשי העיר כוח להוביל את החינוך, אבל פה נשאלת עוד שאלה, שהאם באמת ראשי העיר יכולים לעשות שינוי בחינוך או להוביל אותו כפי הרצון שלהם! מאז משרד החינוך בוחן רפורמות היכולות להתאים לבתי הספר שבהן העבירו את הבית הספר לניהול עצמי, שבה מצופה מהמוסד שיגדיר את יעדיו הפדגוגיים, יקיים הערכה ומשוב על השגת היעדים.

עם כל זה, עדיין יש את המתח בין מרכוז לביזור, למרות כל הפתרונות שניסו למצוא ונתינת הכוח למוסדות החינוך. לכן כוח זה באמת הוא נמצא אך אין מי שיממש אותו כמו תוכנית התקשוב של ישראל לאחרונה שהמערכת החליטה ואיך תבוצע תוכנית זו עדיין לא מומשה וכל מה שמחליט בית הספר לעשות או להעריך היא לא באישורו אלא באישור המשרד, במילים אחרות השליטה מצוייה בידי משרד החינוך שכלל לא מוותר עליה

מקור המאמר:  וולנסקי, ע' (1999): הדיאלקטיקה בין ביזור למרכוז. בתוך א' פלד (עורך), יובל למערכת החינוך (עמ' 283-299), ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט. (תדפיס)