הבעת דעה על המאמר :הדיאלקטיקה שבין ביזור למרכוז – פרופ' עמי וולנסקי

                                                                                           

מאמר זה מתאר את המתח בין הכוחות הצנטריפטליים  שרוצה לשמור על מעמד הריכוז, לבין הכוחות הצנטריפוגליים – בתי הספר המבקשים להתנער מאחיזתם הרב סמכותית של משרד החינוך ורוצים ביזור. של סמכויות אלו. מתח זה התחיל משנות ה- 90 ועדיין לא נגמר בין מרכוז לביזור.

השלטון במערכת החינוך חתר וחיזק את האתגר להקמת סמכות מרכזית ההולכת ןגוברת עם הזמן כמו "חוק חינוך חובה", שוויון בין בתי הספר, העלאת שיעורי למידה בכל שלבי החינוך וקיומה של תוכנית לימודים לאומית.בנוסף, למורים מעמד בחינוך כמו של  עובדי מדינה, חינוך ממלכתי בכל מוסד חינוכי רשמי, שכל עליות אלו הם חיזקו ונתנו את הכוח לשלטון המרכזי.

אם כל מה שיוחלט בבתי הספר זה לפי השלטון המרכזי , אז השאלה שנשאלת פה היא:מה המשמעות של מכל מוסדות החינוך? החוק של הרשויות המקומיות נתן לראשי העיר כוח להוביל את החינוך, אבל פה נשאלת עוד שאלה, שהאם באמת ראשי העיר יכולים לעשות שינוי בחינוך או להוביל אותו כפי הרצון שלהם! מאז משרד החינוך בוחן רפורמות היכולות להתאים לבתי הספר שבהן העבירו את הבית הספר לניהול עצמי, שבה מצופה מהמוסד שיגדיר את יעדיו הפדגוגיים, יקיים הערכה ומשוב על השגת היעדים.

עם כל זה, עדיין יש את המתח בין מרכוז לביזור, למרות כל הפתרונות שניסו למצוא ונתינת הכוח למוסדות החינוך. לכן כוח זה באמת הוא נמצא אך אין מי שיממש אותו כמו תוכנית התקשוב של ישראל לאחרונה שהמערכת החליטה ואיך תבוצע תוכנית זו עדיין לא מומשה וכל מה שמחליט בית הספר לעשות או להעריך היא לא באישורו אלא באישור המשרד, במילים אחרות השליטה מצוייה בידי משרד החינוך שכלל לא מוותר עליה

מקור המאמר:  וולנסקי, ע' (1999): הדיאלקטיקה בין ביזור למרכוז. בתוך א' פלד (עורך), יובל למערכת החינוך (עמ' 283-299), ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט. (תדפיס)

החינוך הטוב בעולם – פינלנד

אתמול הייתה תוכנית בערוץ 10 "המקור" שהציגה את מערכת החינוך בפינלנד ואיך היא מצליחה והגיעה למקום הראשון בהישגים בעולם.

מדינת פינלנד הייתה בתחילת שנות ה- 90 עם חינוך בינוני ועכשיו היא הפכה להיות עם החינוך הטוב בעולם. שינוי זה מראה שזה אפשרי ולא צריך כוחות ענקיים כדי להגיע למצב זה.

בפינלנד הילדים לא לומדים את כל הנושאים הנלמדים בעולם אלא, בצורה יותר מצומצמת ואחרי שהילד מסיים את חטיבת הביניים הוא יכול לבחור אם ללכת לתיכון מקצועי או עיוני והאתגר הכי גדול פה הוא ש"אין מבחנים".

בזמן הסתכלותי על התוכנית, ניתן לראות את הצורה בה המורה מלמדת ומעבירה שיעור, אם יש ילד המתקשה קצת בנושא הנלמד, המורה עוזבת את כל הכיתה ומקדישה לו זמן והסבר עד שהוא יבין ולא ישנן . בנוסף מה שמשך את תשומת ליבי זה שאיך תלמידים מלמדים תלמידים אחרים כל תלמיד יושב עם תלמיד אחר ומלמד אותו על כל מיני תוכנות, משחקים וכדומה.

בנוסף לכך מה שמוביל לחינוך הטוב ביותר זה שאין הרבה תלמידים בכיתה ובכל כיתה יש לפחות שתי מורות היכולות להשתלט על המספר הקטן של התלמידים וליישר קו בין כולם, במילים אחרות המורה לא ממשיכה בשיעור עד שכולם מבינים את הנושא ולא כמו בישראל שהמורה נותנת את תשומת הלב רק לתלמידים החכמים והחזקים.

זו נקודה מאוד חשובה לדעתי, כי המורה הוא גורם מאוד חשוב להצלחה של כל תלמיד וכי תשומת הלב נותנת תחושת הצלחה לתלמיד ונותנת לו בנוסף מוטיבציה להמשיך ללמוד ולהתקדם הלאה.

התלמידים הפינים הם מתחרים עם עצמם ולא מתחרים עם אחרים, זה גורם נוסף הנותן לתלמיד את המוטיבציה להצליח מכיוון שהמורה מאמין באמון בינו לבין התלמיד, שזב פן מאוד חשוב בחינוך הפיני. ה"אמון" משחק תפקיד גדול מאוד בין מנהל בית ספר למורה, בין תלמיד למורה ובין הורה לתלמיד וגם הורה למורה.

והשאלה שנשאלת בסוף התוכנית היא: הפינים הם עם הומוגני יחסית, פערי שכר קטנים, חברה צנועה. ואליו אנחנו החברה עם הפערים הכי גדולים בעולם המערבי, עם אוכלוסיות חרדיות וערביות, שמתקשות להשיג ציונים טובים במבחנים בינלאומיים. נשאלת השאלה: זה יכול לעבוד גם אצלנו?

לפי דעתי זה כן יכול לעבוד גם בישראל למרות כל ההטרוגניות הנמצאת בה, בכל חברה ואוכלוסייה יש תמיד את אלו שכן מצליחים יותר ואלו שפחות מצליחים. אם יהיה חינוך שווה לכולם ולא תהיה הפרדה בין אוכלוסיות וההשקעה תהיה גם שווה, אנחנו כן נצליח להתקדם ולהיות בראש הטבלה בהישגים.  למרות שיש את הפערים בין האוכלוסיות הקטנות, אני חושבת שאם מערכת החינוך תתייחס שווה לכולם ותשקיע במורים כמו שצריך ותתייחס לכל חברה ואוכלוסייה בנפרד אנחנו נצליח ובמלוא המילה.

הטכנולוגיה ומה טמון בה!

במסרת הקורס של "שילוב הדמיות ומשחקים לימודיים ממוחשבים" של פרופ' מיקי רונן, הציגה  לפנינו מחולל המציג מידע או שואל שאלות דרך ברקוד הניתן להשתמש בו רק בסמארטפון (אנדרויד או אייפון), על ידי האפליקצייה הנקראת I – Nigma  .

למרות שהטכנולוגיה כבר נכנסה לעידן שלנו, לא כולם מכירים את הברקודים ובטח שזה מוזר בפניהם כמו שהיה לי מוזר בפעם הראשונה. לפי השפה העברית, ברקוד הוא קוד המצויר ובנוי בדרך כלל מקווים ובאמצעות עינית מתאימה או קורא ברקודים ניתן לקרוא את התוכן הטמון בו.

הברקוד הראשון פותח ע"י חברת IBM בשנת 1971 ופותחה למטרת קריאה אוטומטית של תווית מוצר וייעול עבודה במצבים של צורך לביצוע מספר קריאות.

בשיעור של מיקי, היא שאלה את כל מי שיש לו סמארטפון שיוריד את אפליקציה זו , שלאחר מכן היא שמה כל מיני ברקודים בתוך הכיתה ונתנה לנו להתנסות והתחרות מי שמסיים ראשון ויודע את כל התשובות של השאלות בתוך כל ברקוד הוא הזוכה.

בתורי כאחת שהתנסתה במשחק זה, היה לי כיף ונחמד להתחרות עם אחרים במשחק זה עם מגבלת הזמן כדי לזכות וזה מה שמראה שבתוך מסגרת החינוך ניתן להשתמש בטכנולוגיה הזו ולהיעזר בה ולתת לתלמידים לשחק במשחקים אלו שדרכם ילמדו נושא מסויים.

ניתן לשלב ברקודים אלו על קיר כל משתמש בפייסבוק, ולשלב תמונה על הקיר. ובנוסף לכך ניתן לשלב את הברקודים  באתרי אינטרנט- שילוב הברקוד באתרי אינטרנט וברחבי הרשת כאשר העברת הברקוד במכשיר הנייד תאפשר שמירה של הקישור או פתיחתו בצורה מהירה במכשיר הסלולארי.

לכן בעידן הטכנולוגיה ניתן ליצור קשר מיידי בין העולם הפיזי לבין העולם הדיגיטלי ללא צורך בהעתקה ובהקלדה של תוכן כלשהו או קישור אינטרנט כלשהו, אלא דרך ברקודים אלו ואמצעים אחרים.

סטנדרטים והדילמות במערכת החינוך

 עליית תנועת הסטנדרטים והמחיר שגבתה

מאמר זה חושף את מקורות הסטנדרטים מאז שנות השמונים כפי שהתפשטה במדינות רבות.

הוא מצביע על המחיר הפדגוגי הגבוה שמערכת החינוך משלמת כתוצאה ממיסוד הסטנדרטים וטוען כי מדיניות הסטנדרטים צריכה לקחת בחשבון משתנים כמו תרבות כולל חברות מהגרים המפוזרות בכל מדינה.

אם בעבר החינוך היה מיועד לאליטא של החברה ולא לכלל האוכלוסייה , הרי שלא כן בעידן המודרני. הרחבת החינוך עוררה דילמות חדשות שהיה צורך להתיחס אליהן –

איך לספק חינוך איכותי , קיום חברה שוויונית, תמיכה בהפרדה גזעית, הזרמת תקציבים בעידן של התרחבות ההשכלה, (הכוונה בהתרחבות ההשכלה לכך שההשכלה הפכה להיות נחלת ההמון ולא רק המיעוט –האיליטא). מהפכה זו של חינוך שוויוני לכולם עשתה שינוי גדול מאוד ונתנה הזדמנות לכל ילדים ממצבים סוציואקונומיים שונים מהנמוך ביותר להכי גבוה להגיד למערכת החינוך וללמוד באותה צורה של אחרים. מאז, ההישגים הלימודיים ירדו גם בישראל וארה"ב ובנוסף באוסטרליה. לאחר מכן המדינות התחילו לחפש דרכים כדי להעלות את ההישגים הלימודיים , שמתוך דרכים אלו הציעו שיהיו 3 מקצועות ליבה המשותפים לכולם ויראו שבתי הספר מכינים את התלמידים לתפקוד המיטבי בחברה ובנוסף לכך מיסדו תהליכי הערכה ומדידה שדרכם טענו שזה יגרום לשיפור בחינוך. אך השאלה שנשאלת פה היא האם באמת הערכות ומדידות אלו יגרמו לשיפור בחינוך או שהם רק יעשו יותר גרוע? לפי דעתי למרות שאני עדיין לא בתחום, שמדידות אלו השוויוניות ביו כולם יפגעו בקבוצות החלשות יותר לעומת הקבוצות החזקות. לאורך כל השנים עד עכשיו יש את הוויכוחים בכך שלא ניתן להרחיב ולהנגיש את ההשכלה לכלל האוכלוסייה ובה בעת לשמור על רמתה ואיכותה. לכן הקונפליקט בין מצוינות לבין איכות והנגשה ניתן לפתרון עי גשר הסטנדרטים.

איכות החינוך נשענת על תחרות בין בתי ספר, בין תלמידים. תחרות מוציאה את המיטב מן האדם.     

   תחרות מובילה לעבודה קשה ולמצוינות. לכן צריך לתת הזדמנות לכל ילד בנפרד בלי לכוון אותו מה לעשות ולמדוד
 אותו לפי מדידות שוות לכולם, אלא לפי יכולת כל אחד בנפרד ובנוסף לא ניתן למדוד את המורה או מחנך הכיתה לפי ההישגים של תלמידיו במבחנים אלא לראות את התקדמות הילד משלב לשלב ולעקוב אחריו ולא למדוד אותו לפי ציון ובנוסף את המורה שהוא הכי הרבה משקיע ועובד קשה ובסוף מעריכים אותו לפי ציוני הילדים היכולים להיות שונים מכיוון שהיכולות של כל אחד ואחר הם שונות.

ניתןח משחק ממוחשב

בקורס שילוב הדמיות ומשחקים לימודיים מתוקשבים של פרופ' מיקי רונן התבקשנו לנתח משחק לימודי הנקרא ג'אנק על פי הטקסונומיה של מלון Lepper, M. R. &. Malone, T. W.(1987). הוא דיבר על המוטיבציה הפנימית ויעילות לימודית והשגת המטרות במשחקים.

מניתוח של המשחק ג'אנק נעשה שימוש במוטיבציה האישית והבין אישית של מלון. הוא דיבר על 4 חלקים מרכזיים בטקסונומיה שלו: החלק הראשון זה האתגר, אם אין אתגר לא ירצו להישאר התלמידים- זה נעשה בדרך של שמירת רמת הקושי של המשתמש. חלק זה מורכב מכל מיני חלקים: 1. המטרות ,שהן צריכות להיות ברורות וקבועות – וזה כן נמצא בניתוח המשחק כך שהלומד מבין מה עליו לעשות ובנוסף יש פרופסור שכל כמה דקות הוא מופיע ונותן הוראות. 2. תוצאות אי ודאיות, שתמיד צריך לשמור על שינוי וצריך תמיד לתת חיזוק של הדימוי העצמי – 70% הצלחה כדי ליצור תחושת הצלחה שזה בא על ידי ביטוי דרך דרגת קושי משתנה. במשחק הג'אנק אין דרגות קושי, צריך להסתובב במפה כדי להגיע למעבדה ובנוסף גם קיימת אקראיות במשחק שהתכנים משלבים באופן ספונטני ואינם גורמים להצלחה להיות באקראיות.

3. משוב, שהינו עוזר לשפר את הביצועים וצריך להיות ברור בקשר למטרות שזה כן מופיע במשחק הג'אנק אך משוב זה אינו נותן תחושת הצלחה, כי כשעונים על תשובה נכונה מופיעה אות P  וכשעונים תשובה לא נכונה מופיע אות X.

4. סקרנות חושית וקוגניטיבית, יש שימוש באמצעים אורקוליים המסיחים את הדעת מהמטרות הלימודיות של המשחק כמו שהדמות של הפרופסור מופיעה כל כמה זמן ללא צורך ומסיחה את דעתנו.

החלק השני זה השליטה, הגברת תחושת שליטת הלומד על הסביבה. שבה יש את התלות, תגובת המערכת תלויה בפעולות הלומד, שאם כן הוא הצליח הוא צובר נקודות. בחירה, שבה יש אופציות לבחירה לפי הרצון של הלומד אך במשחק הזה אין אופציה זו. עוצמה, תגובה חזקה לפעולת המשתמש כאשר הוא טועה מעל 3 פעמים מוציאים אותו מהמשחק.

החלק השלישי על פי מילון הוא: דמיון פנימי וחיצוני, המסגרת של משחק זה לא ניתן להתאימה על תוכן אחר לכן הדמיון במשחק זה הינו פנימי. היבטים ריגושיים, אוכלוסיית היעד תזדהה עם המשחק הזה ועולם הדמיון. היבטים קוגניטיביים, אנלוגיה וקשרים מספקים עם התכנים הלימודיים כך שיש קשר במשחק לתוכן של איכות הסביבה, ולבסוף משחק זה מספק תחושת הצלחה כאשר כל המטרות כן הושגו.

 קישור למאמר של מלון

קישור למשחק
 

ארגון, שוק וקהילה - תומס ג' סרג'ובני

בקורס סוגיות במדיניות החינוך נחשפנו לקריאת המאמר של תומס ג'סרג'ובני " ארגון שוק וקהילה – האסטרטגיות שינוי: מהי דרך הפעולה המיטבית לשינויים עמוקים בבית הספר".

על פי המאמר, מציג תומס ג' סרג'ובני שלוש אסטרטגיות המקדמים כיום במטרה לחולל שינוי בבית ספר והן: ארגון, שוק וקהילה. אסטרטגיות אלו מצטיינות בנקודות עוצמה שונות, כך שלטענתו כי אסטרטגיית הקהילה הינה טובה להשגת שינויים עמוקים בליבת הבית ספר ולעומת זאת אסטרטגיית השוק משמשת לשינויים קצרי טווח בבית ספר. בנוסף, הוא מוסיף כי מרבית השינויים שמתרחשים במבנים ובהסדרים בית - ספריים, מעטים מהם יכולים להיחשב כשינויים עמוקים. במילים אחרות הוא התכוון ששינו עמוק דורש כינון מחודש של נופי החשיבה האישיים והקיבוציים בקשר להוראה. כך שנופי חשיבה אלו הם המסגרות המחשבתיות המובלעות שבאמצעותן אנו משווים לעצמנו את מציאות החינוך הבית ספרי ואת מקומנו בו. כדי לחולל שינוי בבית ספר זה תלוי בדרך שבה סוכני השינוי מבינים את טבען של הישויות המאורגנות הקרויות בבית ספר ואת טבע האדם עצמו. לכן רוב סוכני השינוי רואים בבית ספר ארגון פורמלי שיש לו מאפיינים ותכונות כמו לארגון פורמלי אחר, כמו במגזר העסקי המשתמש באסטרטגיות של מנהיגות, מוטיבציה, ארגון ונשיאה באחריות ובמגזרים אחרים בחברה. כדי לחולל שינוי זה צריך להשתמש בכל מיני כוחות והן: הכוח הבירוקרטי, אישי, השוק, המקצועי, התרבותי והדמוקרטי. כדי שיתחולל שינוי עמוק על ידי הכוחות שנזכרו , צריך שהאסטרטגיות ישפיעו על משתני התיווך המרכזיים , לכן הכוחות שמשפיעות על משתני התיווך הן המקצועיים, תרבותיים ודמוקרטים מכיוון שהם קשורים בקשר הדוק עם משתני התיווך. לעומת זאת הכוחות הבירוקרטים, אישיים והשוק הם כן גורמים לשינוי בבית ספר אך אינם קשורים בקשר הדוק עם משתני התיווך ולא יחוללו שינוי עמוק. בנוסף לכך הוא הוסיף כי פיתוח מורים ומעורבותם בבית ספר משחק תפקיד בשינוי ויכול להשפיע על משתני התיווך המרכזיים. למרות שאני עדיין לא מורה ולא יודעת בדיוק מה הולך בבתי הספר, אך לפי דעתי שלמורה יש תפקיד מאוד גדול לחולל שינוי בבית ספר או כדי להתחיל ולחשוב בשינוי מלכתחילה. כדי שהמורה ישקיע בתלמידים ובבית ספר כמובן הוא רוצה תמורה בשביל זה המתחילה בהערכה של כל מורה ומה הוא עושה בבית ספר וכמה הוא משקיע ומסתיימת בתמורת הכסף שהוא מקבל. כפי מה שהבנתי שבאופק חדש הורידו את שעת שכר המורה מ- 45 ל- 25 והוסיפו להם שעות עבודה נוספות. שינוי זה מוריד את המוטיבציה של המורה להשקיע בכל דבר הקשור בבית ספר , לכן כדי לחולל שינוי צריך שזה יתחיל בהערכת כל מורה ולהתחשב בכל אחד שבא וכן רוצה להתאמץ ולעשות כמה שאפשר כדי להוביל לתוצאות טובות. לכן המורים הם כן משחקים במשחק השינוי אך כל עוד והם מקבלים את מה שהם רוצים לקבל.

כדי להצליח ויחולל שינוי בבית ספר צריך לתפוש אותו כ"קהילה", המבוסס על הנחות אופטימיות, המאמינים כי בנסיבות הנכונות יחליטו המורים את ההחלטות הנכונות. כשנותנים למורים את ההזדמנות והתמיכה הדרושות והקשרים הנחוצים עם עמיתים למקצוע, יחליטו מורים החלטות שישפרו את בית הספר בכל הקשור להוראה ולמידה. הרעיון פה שצריך לשלב תלמידים, הורים ומנהלים ולראות אותם כעמיתים המגדירות בית הספר כקהילה דמוקרטית שתחולל מהפכה בתאוריה ובפרקטיקה של השינוי. לכן לפי דעתי שכדי להגיע  למצב של שינוי ולהחשיב את הבית ספר כקהילתי, צריך שהכל יתחיל ממנהל הבית ספר מכיוון שהוא נחשב לבן אדם בעל העוצמה הגבוהה ביותר כדי לעשות שינוי כלשהו ולאחר מכן יועבר למורים ויהיה לכל מורה את הרצון להמשיך ולעשות שינוי זה ואז ימשיך עם ההורים והתלמידים.  

מקור:
Sergiovanni, T.J.2001. Organizatin, Market and Community as Strategies for change: What Work Best for Deep Changes in Schools. In Hargreaves, A. et al. (Ed).  Intenational Handbook of Educational Change. Pp. 291-315.

שוב חוזרות הרפורמות

במסגרת הלימודים, ניתנה לנו משימה לכל תקופה מסויימת לקרוא על מאמרים אוניברסאליים הקשורים למערכת החינוך, ועד כמה ניתן לשפרה.

השבוע מדובר על מאמרו של לארי קיובן הנקרא "שוב ושוב חוזרת הרפורמה"

במאמרו של לארי קיובן , הוא מציג את חזרתן של הרפורמות הבית ספריות ודיבר על גישת המורה במרכז. שבגישה זו הם מצפים מהמורה להרצות בפני כל הכיתה ושמים את התלמיד בצד, אך חלו בהמשך שינויים ששמו את הדגש על הילד שהוא במרכז ושבית הספר יהיה ממוקד בילד ולא במורה. אך מה שניתן לראות בבתי הספר של היום, שישנם הרבה מורים לא מוכנים לתת לילד להיות במרכז ולא הולכים לפי תוכנית התקשוב הלאומית שמטרתה להתאים את מערכת החינוך למאה ה- 21 ולהבין שהילדים של היום הם לא מהדור הקודם , הם יותר סקרניים ואקטיביים ואוהבים שינויים.

רפורמה אחרת שהוצגה היא התכנית האקדמית והתכנית המעשית שבה נמצאת הדילמה של הוראת נושאים אקדמיים המשקפים ערכים ליברליים לכל התלמידים להוראת שילוב נושאים טכניים שישקפו עתידים שונים בשוק העבודה. לתלמידים היום יש יכולות שונות אחד מהשני שבכך אין צורך לכפות על כולם ללמוד את אותה תוכנית אקדמית. בשנים הקודמות  תוכנית הלימודים האקדמית הייתה מסורתית ולא לפי היכולות השונות של כל תלמיד, אך כיום זה גם עדיין קיים בחלקי הבתי ספר . בבתי ספר שבהם ישנה הטמעה של תוכנית התקשוב הלאומית ומתאימים את מערכת החינוך לפי המאה ה-21 , הם מתחשבים יותר בתלמיד ונותנים לו את האפשרות להחליט על איזה מקצועות ללכת לפי היכולות שלו, לכן מאוד חשוב למורים ומנהלי בתי ספר תהיה להם מחשבה פרוגרסיבית לפי הדור של היום.

בנוסף לכך, הרפורמה השלישית שדיברו עליה היא ריכוז וביזור של הסמכות, היום רוב בתי הספר מנהלים את עצמם בידם , אך תמיד יש מתח בכך שהאם הבית ספר הוא מנהל את עצמו לפי הדרישות של הסביבה או לפי מה שמערכת החינוך קובעת , לפי אמירתו של קיובן " את המתח המתמיד בין הערכים הטבועים בתפיסות הריכוזיות לבין הערכים הטבועים בתפיסות הביזוריות של ניהול בתי הספר ".  לכן קיובן נותן הסברים לכל שינויים אלו, יש כאלה שבחרו מדיניות לפי המגזר העסקי שהם רואים בו מגזר יעיל לחיקוי הבית ספר ויש כאלה הטוענים כי הן חוזרות משום שקובעי מדיניות משתמשים באנלוגיות היסטוריות גרועות ומסיקים מסקנות שגויות מן העבר  ויש כאלה שנותנים הסבר רציונלי הנשען על שני דימויים: המטוטלת והמחזוריות.

ובסוף יש כאלה שהתייחסו לכך שהסוגיות המופיעות מחדש הן סוגיות ערכיות ופוליטיות, ומפה נובעת הדילמה לבין קובעי מדיניות לבין קבוצות אינטרסים. כאשר דחף רפורמי מתעורר, גואה בחברה בכללותה ואז שוטף את בתי הספר, הערכים הסותרים הקבורים עמוק בבתי הספר זוכים אף הם לתשומת לב. לכן פה החלק הפוליטי משחק את תפקידו, שכל פעם יש פוליטיקאי חדש יש לו שאיפות להיות מוצלח והכי טוב והוא רוצה להוכיח את עצמו ויוצר שינוי נוסף.

מקור של המאמר:

קיובן, לארי. "שוב ושוב חוזרת הרפורמה". בתוך: פישר גל וניר אריאלי ( עורכים) שינוי ושיפור במערכות חינוך. מכון ברנקו וייס, מכון אבני ראשה